תינוקות מרחפים באוויר

אנשים אהבו מאז ומתמיד להקפיץ דברים- האדם הקדמון אהב להקפיץ אבנים וממוטות, הצלבנים הקפיצו חרבות, הזמרים הקפיצו ת'קהל, השחקנים את הכדור, השפים את המוקפץ ועוד ועוד הקפצות לרוב בכל ההטיות- קפץ, קפצנו, נקפוץ, הקפיץ, נקפיץ... באסא פיספסתי.

אבל אהבת ההקפצות הגדולה ביותר, ההקפצה הענקית והמצויה מאז ומתמיד, אם ההקפצות היא הקפצת הילדים- כן כן אותה הקפצה לשם שמים, שבה אוחזים בתינוק (עדיף שיהיה קטן מימדים, ובמשקל נוצה), הכי גבוה שאפשר מעל הראש, מקפלים את הידים בתנועה מהירה כלפי מטה, ואז הודפים את התינוק המצחקק מפחד או מהנאה, כלפי מעלה אל על. לטוס כחול לבן- התינוק מרחף לו בין החיים ובין המוות ואז חוזר (או שלא) לידיך החסונות.

מרגע שמלאו לי שלוש עשרה, והרגשתי את עצמי חזק וחסון, התחלתי להשתתף בספורט הלאומי הזה, אני זוכר את ניסיון ההקפצה הראשונה שלי, הקפצת המבחן.

נולד לנו במזל טוב אחיין קטן וחמוד, בנוי להקפצות. אחרי שהשתחרר מבית החולים ופיתח יציבות יחסית, החלטתי לנסות כוחי בתחום. חיכיתי לרגע המיוחל שבו אימו הדאגנית תמצא מחוץ לחדר, וכשהגיע הרגע...

אחזתי בתינוק החייכן שהחל להראות סימני עצבנות ופתחתי בהכנות, הרמתי אותו אל מעל לראשי, החלתי לקפל את ידי בתנועה מהירה על מנת לקבל תנופה, הנה אני מקפל עוד רגע ו..., "לא!!!!" החרידה אותי הצעקה התינוק החל לבכות "מה אתה עושה???"- "כלום, רק ניסיתי להרגיע את התינוק" עניתי בהעמידי פני תמים, אנחת רווחה נשמעה מפי האם הלחוצה "ואני חשבתי שאתה מנסה להקפיץ אותו, שלא תעז!!!", הנחתי את התינוק בכל הזהירות, והמתנתי להזדמנות הבאה. וזו לא אחרה לבוא.

לאחר שעתיים ניגש אלי אבי הבן וביקש שאשמור על הזאטוט לחמש דקות, מיד לאחר שעניתי בחיוב, הם (אבי הבן והאם הלחוצה) יצאו את הבית. מיד תפסתי את החייכן שסימני העצבנות החלו לחזור אליו, הגבהתי אותו אל מעל לראש, קיפלתי את ידי, החילותי בתנועת הדחיקה כלפי מעלה, הקהל הריע, חשתי עצמי על פסגת העולם. פתאום - "מה זה???" הפעם היה זה אבי הבן ששכח משהו ונכנס בדיוק לפני הטיסה הגורלית, הוא לקח את התינוק מיידי הקפיץ אותו כמה פעמים על מנת להרגיעו, ויצא.

לא העזתי לנסות שוב וארבתי להזדמנות הבאה - שבועיים של מארבים השתלמו לבסוף - ביום המיוחל הלכו ההורים העייפים מרוב עייפות לנוח. ואני כמו חייל במארב לא בזבזתי זמן, ותכף ומיד הרמתי את התינוק (הוא נהיה כבד בשבועיים האחרונים), התחלתי את התנועה הקיפולית, הדפתי את ידי במהירות כלפי מעלה אבל אז פרץ התינוק בבכי עולה ויורד, תוך שתי שניות היו ההורים הנמרצים עומדים על משמרם כשמבט נוזף בעיניהם, השפלתי את עיני ואת ידי (עם התינוק), ונתתי אותו לאמו יולדתו.

אחרי הפעם השלישית החלו הוריו לנהוג במשנה זהירות - הם הפעילו כמה אמצעי הגנה קטנים, כולל סינדול התינוק למיטתו, והנמכת התקרה בכדי שלא יהיה לאן להקפיץ. וכך נאלצתי לראות את התינוק מרחף לו בזרועות אחרים, ולבי נצבט בקרבי.

יצאתי החוצה להתנחם בהקפצת כדור-סל, כשזה לא עזר עברתי לטיפה המרה והקפצתי טקילות, אבל, אין הצר שווה בנזק המלך ואני מחכה להזדמנות הבאה או לתינוק הבא.